הטור מוקדש לכל אותם אדומים שפקדו את בלומפילד לאורך השנים ונפרדו מאתנו מוקדם מדי.

דרך כביש החוף או דרך כביש 6, דרך קיבוץ גלוית (צד ימין של העץ, נתיב שמאלי) או דרך הטיילת (כמו בנסיעה הארוכה בהיסטוריה עם ע.ח למשחק נגד קריית שמונה והפרידה משביט), עם האוטו שלי או של יותם או אולי בכלל עידו מוציא אוטו או כמו בעונת הדאבל עם אבא של י', לא משנה איך - בלומפילד שם ביפו זו הכתובת. תמיד.

שניה לפני שהנעתי את האוטו והתחלתי את הנסיעה, אולי האחרונה, לבלומפילד, ניסיתי להיזכר ברגעי מיוחדים במקדש: אני זוכר משחק נגד מכבי חיפה, סביבות גיל 8 - ישבתי בשער 7 וביקשו מכולם להרים את האצבע ו"מי שלא מרים בן ז**ה, אבא פקד על להרים את האצבע וכל בלומפילד החל לקלל יחד את יוסי בניון, אני זוכר את קרטוני המיץ עם הקשית המודה, את "בצהרי היום הכל צבוע אדום" ואת דגל הפריסה פסים אדום-לבן שכיסה את כל שער 5. את הזכות לראות את ראול, השחק האהוב עלי, מוחא כפיים לשער 5 וכמובן את הבכי וההתפרקות אחרי הדרבי ההוא בעונת הדאבל. אין ספור רגעים שמחים וטראגיים, דרמות מטורפות מול שעמום טוטאלי. הכול היה שם.

מוזר להיפרד מבלומפילד מבלתי לדעת אם נחזור אליו עוד חודשיים, 3 שנים או אולי לא נחזור אליו אף פעם. בסיום המשחק האחרון צילמתי את הכיסא שלי בשער 5, כיסא מס' 112. נתתי לו נשיקת פרידה למקרה שזאת באמת הייתה הפעם האחרונה שהוא סבל את הקפיצות והבעיטות שלי.

תודה כיסא 112. תודה בלומפילד.

in1(11)
 you gotta rise up, you got a second chance to dance

you gotta rise up, oh, oh. revenge is sweet, it is In your feet

you gotta rise up, show'em how we roll. on the dance floor

you gotta rise up, like phoenix through the flames

הערב (חמישי) תחל סדרת הפלייאוף נגד הפועל ירושלים ואני מתחיל אותה ברגשות מעורבים. מצד אחד, די ברור לי שאני הולך לחזור הביתה מירושלים בשעת לילה מאוחרת מאוד - עצבני, מבואס ולא מאמין שנסעתי את הדרך המייגעת הזאת שוב, גם ככה אין לי כל חיבה לעיר הזאת.

מצד שני, יש כמה נקודות אור בודדת שגורמות לי לחשוב שיש מצב שנצליח להוציא משהו מהסדרה הזאת - ראשית, כל המשחקים האחרונים נגד הפועל ירושלים היו צמודים ואת המשחק האחרון אלמלא הזריקה המטופשת של סימונס וההחלטה הנוראית לא לעשות פאול בהתקפה האחרונה, היינו מנצחים. כך שבמשחק אחד, עם התעלות של השחקנים והמאמן, הכל יכול להיות. שנית, לצד העצבים שלי, ושל רבים נוספים, מיכולתו של נייט רובינסון, אני משתדל לסנגר עליו ולהגיד שאני מאמין שבפלייאוף זה יראה אחרת. אני רוצה להאמין שמה שראינו עד עכשיו זה רק חלק מגישת "העונה האמתית מתחילה בפלייאוף" של מי שחווה את זה בנ.ב.א.
                                                  
אם רובינסון יוכיח שהוא יכול לתת תצוגות כדורסל כמו שחלמנו שייתן, הפועל תהיה משמעותית חזקה יותר וזה יכול מאוד לעזור לנו.