כרטיס המנוי שנשאר אצל מתן הקפיץ אותי אליו בסביבות שבע בערב. האח הקטן אמר לאח גדול שהוא לא יגיע כי כבר יעשו בעתיד משחק פרידה רשמי מסודר, ושמה שיקרה הערב הוא לא באמת הפינאלה. הגיוני. רק שכלל נכון בחיים אומר: הכן את עצמך לאפשרות של "כן". לעולם הזה ישנן תכניות שלא תמיד סופרות אותך. 

ברמקולים אריק מבטיח ש-"עוד ניפגש ויהיה לנו טוב. זה יהיה בקרוב קרוב". מבט ראשון בדשא עם נשימה עמוקה. אני מוכן להישבע שהרגשתי שביום כזה אביך ושרבי, נעלמה הג'יפה לכבודי לשנייה אחת, כדי שאוכל להריח ולנשום היטב את ההיסטוריה. ריחות הקבב של האישה המבוגרת מאחורי שער 11 כבר אינם, גם לא ריחות הסיגרים של שער 1. הריח של הישן הוחלף בתעשייתי, בחדיש. משפצים את סבא בלומפילד. שוב. עם כל אלה, יכולת להרגיש דברים אחרים. המשחק לא מעניין, דבר שרק מסייע לראש עוד יותר להתרכז, להיזכר, לדמיין. כל נקודה על הדשא יכולה לספר סיפור טראגי, הרואי או משעשע, על שעברה בלמעלה מיובל שנים.


אי אפשר להישאר עד הסוף ואני פורש במחצית. דווקא יש משהו עמוק יותר בעזיבה של בלומפילד כשאתה לבד. משאיר מאחוריך אנשים וזכרונות

כך מתחיל לו בקרקפת סיור מודרך שפותח בחיפוש המקום העתיק שפגש את ישבנך במשך שנים, ומשם אל הכסא שהחליף אותו בשנים האחרונות - המקום שבו שורת המושבים הראשונה וקו רחבת ה-16 התנשקו בצורה הכי מדויקת לכיוון שער 7; נקודת הפנדל שממנה החלו ההיסטריה וההיסטוריה האירופית של עונת 2002, ועוד מבט ארוך וחוזר אל השער הנגדי ואל הפינה המשוערת שנצרבה בתודעה לנצח כנקודת ה-"פנימה עכשיו ללנדאו, אין נבדל..."; בין לבין, מבט אל המקום המשוער בשער 1 שבו פגש סבא בלומפילד בפעם הראשונה ישבן אחר, קטנטן בהרבה, של ילד בן 7 שחווה את ההיכרות הראשונה עמו. הסדרן הבטיח אז להכניס את הילד ואביו, אבל הוא כנראה נעלם לו במנהרה שנראתה אז כל כך עמוקה ואינסופית עבור הילד, כמו נקודת מעבר אל מימד אחר. "יענקל'ההה!" – שאג האב דרך הפתח הקטנטן לסדרן שהתחייב להכניס אותו. זה לקח זמן ובסוף שניהם נכנסו פנימה.

בינתיים הילד פספס את סיני משווה זמנית מול מכבי יפו, אבל את הלם הבקו"ם (בסיס מקדש ומוסד) הראשון הוא זוכר כמו היום: דשא חגיגי, סליל נייר לבן שהסתבך במיקרופון שהוצב על קו האמצע ובעיקר ריחות הסיגרים באוויר, שהוגדרו ע"י הילד כריחו של בלומפילד - ישות עצמאית שבאה וזרקה עליה בושם של סיגר, לפני שקיבלה כמארחת את אלפי אורחיה בכל שבת. הילד יספיק לראות את יפו מנצחת 1:2 ואת הטריבונה רועדת בגול של דוד אמיגה. היכרות ראשונה עם סיטואציה של הפסד ועצב על גבול הפחד. התיקון לאותו רגע כבר יגיע זמן קצר אחר כך עם רגע מכונן אחר, הפעם בשער 10, דרבי, יציע צהוב לגמרי מלבד הילד ואביו- שיראו ממש מתחתם איך הרשת של משה מרכוס מפולחת מהראסיה האימתנית של נימי דרייפוס. 0:1 אדום ומתוק, בדקה ה-90, איך לא. כך הוא יתחיל לבקר במקום בצורה תכופה. "יענקל'הההה" יוחלף ב- "פררץץץץץץ" בכניסה לשער 2, אבל החוויה של אז נשארה לו כמו שהיא. זמן עוצר מלכת בגיל מסוים, עד שהוא תופס קריזה ובורח לכולם. ככה זה.

42(30)

ופלאש נוגח בפלאש: מבט לנקודה הגבוהה בחיבור של שערים 6 ו-7 כשכל הח'ברה מכיתה ז' ראו את אלי כהן "קוקוס" מנצח את בית"ר תל אביב והתפנקו בדרך על הלארג'יות של אבי האימתני שעשה לכל אחד מאיתנו שני סבבי - ארטיקים על חשבונו. רגע, נזכרתי, זה היה ארטיק לימבו!
 
יום ההולדת של גילת. חברה בנפש. אי אפשר להישאר עד הסוף ואני פורש במחצית. דווקא יש משהו עמוק יותר בעזיבה של בלומפילד כשאתה לבד. משאיר מאחוריך אנשים וזכרונות. מבט אחד אחרון אל הזרקורים בדרך לרכב; פרש בודד בדרך אל השקיעה. שקיעה על פרק בהיסטוריה אדומה, אולי סופי. בינתיים, השקיעה היחידה הנראית לעין היא השקיעה החלקית של האובך. נדמה שאפילו הירח יצא לשנייה, בהיר ויפה, כדי לראות בבהירות אדום אחרון לזמן הקרוב. היו לו דמעות בעיניים.