סוגרים שבוע לזכרו של אריק איינשטיין: שבוע מלא ברגש, אהבה ומעל הכל געגוע. געגוע לאדם שההוויה שלו כה נפקדת ממדינתנו. געגוע לענווה, לצניעות, למוסריות, להומור. געגוע לערכים וגם לציונות, געגוע עמוק לאופי ולאישיות.

דמותו של אריק שלנו עלתה לכותרות ביום רביעי האחרון, במלאת שנה למותו. מבטו החודר עם הסיגריה בין שפתיו כבש את עמודי החדשות מחדש, קולו המרגש בקע ללא הפסק מתחנות הרדיו השונות. הצמרמורת הייתה שם בכל רגע נתון, לצד עיניים בורקות וספוגות. זה היה בדיוק געגוע, ועצוב מאד להיזכר. היה כאן הכל, אריק - אבל לא היה אותך.

מדינה שלמה נזכרה בך, אריק. לקצת פחות מ-24 שעות. מדינה מלאה בקרעים וחתכים, עשירה בגזענות ובאפליה, עתירה בחוסר צדק ושוויון. היום, יום שישי, רוב הציבור כבר שכח את אשר ציין באמצע השבוע. ועכשיו, בלי כל ההמולה שסלדת ממנה, אתה חוזר אלינו - לכוך האדום, לאהבה האינטימית והמיוחדת שלך - שתמיד תהיה שם יחד איתך. אהבה שלך, אדומה שלך. יחד איתנו יהיו שם גם החברים המצומצמים אך הקרובים אלייך מאד. ביניהם גם מוני מושונוב, חברך הטוב ביותר - שעדיין לא מעכל את לכתך.

אי אפשר להסביר במילים את האהבה של אריק להפועל. הוא לא סתם אהב את הקבוצה, אלא התחבר לאגודה - למעמד הפועלים. מבטיח לך שאם הייתה קבוצת טניס שולחן של הפועל - אריק היה האוהד הכי שרוף שלה

"לעולם לא אשכח את הפגישה הראשונה שלי איתו", משחזר מוני מושונוב בראיון ל-אדוםעולה. "נסעתי לאודישן בתיאטרון בחיפה ובמקרה ראיתי אותו. החלפנו כמה מילים והרגשתי שהוא שם עליי עין. את האודישן לא עברתי, אבל החל להתפתח בנינו קשר מיוחד. אחרי כמה חודשים הוא פתאום קרא לי לבוא לאולפן ולשמוע אותו מקליט שיר. חייבים להבין: היום שבו שאתה מקליט שיר באולפן הוא רגע מאד אינטימי. משהו שלך עם עצמך. והעובדה שאריק הגדול משתף אותי ברגע שכזה, שימחה אותי בצורה שאין לתאר. כאן הבנתי שאנחנו באמת חברים".

"אריק לקח את המושג 'חברות' למקום אחר", מסביר מושונוב על מערכת היחסים בין השניים. "הייתה לנו קרבה מאד גדולה. בהמשך התחלנו לעבוד ביחד וזו בכלל הייתה חוויה. הייחוד בקשר שלנו הוא שאף אחד לא כפה עצמו אחד על השני. לא לחצנו, זה היה תהליך הדרגתי. המאפיין המחבר של שנינו היה עולם התיאטרון: אריק בא מבית של שחקנים וגם אני הייתי בהתחלת הקריירה, לצד זה שהילדים שלנו היו בני אותו שנתון. היה לנו טעם זהה בכל כך הרבה דברים, עם הומור משותף ומיוחד".

הבדל אחד ניכר בין מוני לאריק. קטן, אבל משמעותי. "בילדות גרתי ברמלה. שני חברים רמלאים שלי, מאיר נמני ושלום שקווה, שיחקו במכבי תל-אביב וגרמו לי ללכת למשחקים שלהם. זה היה נחמד, הם גרמו לי למן תחושת שייכות שכזו. בכל התקופה הזו אריק תמיד היה סקרן ולא הפסיק לשאול אותי: 'תגיד לי, אבל באמת... איך נהיית דווקא מכבי? מה יש לך? תאמין לי אתה... לא מתאים לך. תעזוב אותם".

2(88)

"הפועל - סמל לחיים"

"זה היה אריק", מתאר מושונוב וממשיך לאהבה האדומה. "אי אפשר להסביר במילים את האהבה של אריק להפועל תל-אביב. הוא לא סתם אהב את הקבוצה, אלא התחבר לאגודה - לרוח המועדון. למעמד הפועלים. עניין אותו מה קורה בכדורגל, בכדורסל, בנוער ובנערים. אני מבטיח לך שאם הייתה קבוצת טניס שולחן של הפועל - אריק היה האוהד הכי שרוף שלה".

"האהבה של אריק להפועל באה מהשורשים, מהבית - ואף אחד לא יכול לשכוח מאיפה הוא בא", מסביר מושונוב. "מבחינת אריק להיות שייך לאגודה הזו זה כמו להיות שייך למעמד הפועלים, ואריק היה ראש גשר בין העולם של העבר לעולם של היום. בין אלה שחלמו להקים את המדינה לאלה שאחר כך היו צריכים לדאוג לה - ושם הפועל ניצבת עבורו כסמל לחיים. הוא ידע לשמור על שפיות, וזה מאד חשוב במיוחד בימינו - אבל האהבה של אריק להפועל לא ידעה גבולות".

כשנשאל מושונוב על רגעי הספורט שיקח איתו מאריק, הוא צוחק ולאחר כמה שניות מפרט: "לראות דרבי בין הפועל למכבי זו חוויה לא נורמאלית. אחד הדברים הכי מצחיקים שיכולים להיות. אני זוכר איזשהו דרבי שאלי כהן (קוקוס) כבש שער, ומרוב שאריק התרגש הוא אפילו לא ידע איך לשמוח. הוא רצה לצרוח "יש!", אבל לא הצליח. בסוף החליף צבעים, עשה איזושהי תנועה לא ברורה ואז פלט: 'לא קרה כלום. 0:1, הכל בסדר, לא קרה כלום'. אבל החגיגה האופיינית של אריק בגולים הייתה לרוץ כמו ילד מסביב המסדרון בבית, להעיר את הילדים ולצעוק בקולי קולות: '0:1 הפועל! 0:1 הפועל!'. הוא היה משתגע".

222(11)

השורשים היווניים

מושונוב זוכר כל פרט מהחברות עם אריק, מהקטן ועד לגדול. בקולו ניכרת היטב ההתרגשות האוחזת. "תשמע, יש רגע שאני באמת לא אשכח. זה היה בתחילת החברות שלנו, הוא הזמין אותי לראות משחק כדורסל בין מכבי תל-אביב לאולימפיאקוס. זה היה יום חמישי, ישבנו בסלון שלו. בדקות הראשונות של המשחק מכבי קלעה שלשה וצעקתי 'יש'. הייתי בטוח שהוא בעניין, בכל זאת מדובר בקבוצה ישראלית שמייצגת את המדינה. באותו הרגע אריק מסובב את הראש אליי ואומר: "אז אתה ממש רוצה שהם ינצחו, אה...?'. ושם נפל לי האסימון - אני יושב ליד אריק איינשטיין - האוהד הגדול ביותר של הפועל תל-אביב. ואני שואל אותו: 'רגע, אז למה הזמנת אותי בכלל לראות את המשחק הזה?'. ואז הוא עונה: "אההה, אני אגיד לך. תראה, במקור גדלתי ביוון, ובילדות שלי אהדתי את אולימפיאקוס. שם השורשים שלי'. אתה מבין איזה אריק זה...".

"הוא היה מעורב בכל מה שקשור להפועל. התנהג כמו אחרון האוהדים. במהלך התקופה של השבעה הגיע ארז אדלשטיין והזמין אותי למשחק כדורסל של הקבוצה מול מכבי חיפה, כנציג של המשפחה בטקס לזכרו. תשמע, זה היה מדהים. לראות כל כך הרבה אנשים נותנים כל כך הרבה כבוד לאדם אחד - כשבמקביל אנחנו רגילים שכולם רק רומסים את הכבוד בכל מקום אפשרי. זה היה רגע מצמרר".

בימים שבהם המחלוקות שבאוויר מציפות את כל הרוע והשנאה במדינה - חוק הלאום, גזענות ואפליה, נשאל מושונוב מה היה חושב אריק על המצב: "הוא היה ידוע כאחד שתמיד היה מוצא תקווה גם בדברים הכי שליליים. תמיד היה אומר לי 'תשמע, יש גם אנשים שקולם השפוי לא נשמע'. הוא האמין שיכול להיות כאן טוב יותר. מה שכן, הוא הצטער על כך שהדברים משתנים במהירות: הוא סלד למשל מהטכנולוגיה החדשה של האייפונים והוואטסאפ, והתחבר הרבה יותר ליחסים אנשים. מאז ותמיד זה הפריע לו".

2222(6)

"אז מתי אמרנו שהדרבי?"

בנקודה הזו מושונוב ניסה לסמן את הרגע שהכי חסר לו עם אריק, והתקשה לענות: "מבלי להכנס לכל מיני קלישאות, אריק חסר לי כל הזמן. אני עדיין רואה בדימיון את הרגעים האלה שאנחנו מדברים. תמיד היה לנו את הקודים האלה, שמשהו קורה אז ישר מצלצלים ומשתפים. למשל אני חוזר עכשיו מהופעה ביהוד, ופגשתי שם את שבת (משה שבת, שחקן עבר בהפועל יהוד המיתולוגית - ג"ח). דיברנו קצת על כדורגל ומה שמסביב. אחרי זה נכנסתי לאוטו ובאינסטינקט באתי להתקשר לאריק. ישר תקף אותי הצורך הזה לספר לו. והוא בטח היה מתלהב וישר נותן לי את ההרכב של יהוד באותה תקופה".

"זה פרט קטן, אבל יש עוד כל כך הרבה. זה כמו שלא אשכח את קטע הברכות בחתונה של הבת שלי: אח של אישתי זמר אופרה, וכשהוא עלה לברך הוא פצח פתאום בקול טנור מפחיד. כל האורחים נבהלו, עוד רגע נחנקו. ואז לפתע אריק קם וצעק: "הלו, תוציא לו את המיקרופון משם - הוא רק מחליש אותו. תעיף אותו". זה אריק. יש כל כך הרבה ציטוטים. כל יום עולה לי לפחות אחד".

ב-11 באוקטובר 2012, ארבעה ימים לפני שהפועל תל-אביב פתחה עונת כדורסל בליגה העל לראשונה מזה זמן רב, שוחחתי עם אריק. חשבתי שיש רק אדם אחד שמסוגל לתאר את התחושות בצורה המרגשת ביותר. הוא סירב בנימוס לראיון ואמר "עזוב, אני לא מעניין אף אחד". לא לחצתי, והמשך השיחה בת 7 דקות עסקה בעיקר בשאלות שלו על "מה יהיה". "נו, החתימו כבר איזה ג'אבר?" ו-"רגע, אז מתי אמרנו שהדרבי?". היו אלה 7 דקות בגן עדן. "לא אשכח אותו לעולם", סיכם מושונוב. "הוא איתי - בכל מקום ובכל זמן".