רחוב פרישמן בתל אביב, קצת לפני בית הספר תל נורדאו עומד לו איש גבוה ונשען על הגדר, מביט על המדרכה, כאילו מחפש משהו שנפל. השנה היא 1992, אני בכיתה י' מבריזה כרגיל מבית הספר וצועדת לכיוון הים. כשהאיש מתרומם נשימתי נעתקת. "אוי זה אריק!" אני פולטת בלחישה, הוא מחייך חצי חיוך נבוך לנערה הנרגשת. רציתי לומר לו כל כך הרבה דברים, אבל כל מה שיצא לי מהפה היה "יאללה הפועל"! איזה בושות.

אני מניחה שזה לא הפתיע אותו. כי הרי אריק הזמר המצליח, אריק של סע לאט ושל אדון שוקו. אריק שזוכר אותה בדרך לגימנסיה ושל עטור מצחך, היה שנים לא רק סמל של התרבות הארצישראלית אלא גם סמל של קבוצה. אחד הדברים הראשונים שלמדתי כבת לאב שנושא על גבו את המסורת האדומה עוד מבית חינוך גורדון. המקום בו גדלו ופרחו גם איינשטיין בכבודו ובעצמו ועלי מוהר ז"ל עוד אוהד אדום וידוע, הוא שהפועל זו מסורת. משפחה. ומשפחה לא מחליפים גם אם היא מוציאה לנו לפעמים את המיץ. רק לפעמים?

לא אשכח לעולם את טור האורח שלו במעריב אחרי הניצחון על חיפה בעונת הדאבל. הוא סיפר ששאלו אותו איך חגג. אריק, עם חוש ההומור המופלא ענה: 'הוספתי שתי שקיות של תה לכוס והלכנו לישון. יש עוד עבודה לעשות'

"ואיזה מסכנים האוהדים" שר לנו אריק, ובכה גם על עצמו יחד אתנו. כי לא היה אוהד גדול של הקבוצה שלנו כמותו. וגם אני הייתי מסכנה. שנים היכיתי על חטא שלא עצרתי ואמרתי לו משהו נוסף חוץ מ-"יאללה הפועל". אריק אמנם לא הרבה להתראיין, אך כשזה הגיע להפועל תל אביב הוא שפך את הקרביים. אולי בגלל זה אני לא אשכח לעולם את טור האורח שלו בספורט של מעריב, רגע אחרי הניצחון בקריית אליעזר מול מכבי חיפה. אם זכרוני אינו מטעני זה היה לפני סוף המחזור של עונת הדאבל המדהימה והבלתי נשכחת. בכל אופן, הוא סיפר ששאלו אותו איך הוא חגג ניצחון כזה משמעותי. ואריק בדרכו, עם חוש ההומור המופלא ענה: "אנחנו הפולנים חוגגים בדרך שלנו. הוספתי שתי שקיות של תה לכוס והלכנו לישון. יש עוד עבודה לעשות".

לפני כשבועיים, בניצחון הבלתי נתפס בדרבי הכדורסל, ניסיתי להרגיע את עצמי והתקשרתי לאבא שלי שבעצמו לא יכול היה להכיל את הבשורה. "ניצחנו את המכבים" הוא אמר. הפייסבוק שלי היה אדום לגמרי, ובדרך חזרה הביתה אנשים החלו לשיר בצרחות את "אדומה שלי". "בשביל רגעים כאלה אני חי", כתב לי קולגה שלא ידע את נפשו, ואני כל כך שמחתי על הפורקן הזה שיצא אחרי שבוע לא פשוט.

422(3)

אחר כך בלילה ללא שינה, במטבח, הכנתי לי תה משתי שקיות, פתחתי את המחשב ושמעתי כמה פעמים ברצף את השיר בביצוע המקורי. קיוויתי שהניצחון הזה ימחק לנו מהלב את מאורעות דרבי הכדורגל של השבוע שלפני כן. וגם שיעשה תיקון קטן לעוול הזה עבור אריק, במידה ויש חיים אחרים וגם שם לא מפספסים אף משחק של הפועל.

בדיוק בזמן הזה בשנה שעברה, צעדתי מכיוון הים על פרישמן בואכה בית הספר תל נורדאו,  מבלי לדעת שכמה דקות אחרי זה אני אקבל עדכונים על אשפוזו של אריק איינשטיין. אני זוכרת שרצתי הביתה ולא האמנתי שזה יכול להיות. והנה, חלפה כבר שנה. בשבת האחרונה הפועל שוב ניצחה, הפעם במשחק מותח מול באר-שבע. והנה נדמה שהיא קצת מחזירה לנו אהבה. זו רק תחילת העונה לכן אני לא אתרגש מידי. אולי אכין לי תה משתי שקיות ואלך לישון. בכל זאת, יש עוד עבודה לעשות.