אתר אדוםעולה מציין שנה למותו של אריק איינשטיין. הזמר, היוצר, האוהד - האדם שכל כך אהבנו וכל כך הערצנו. האישיות שהיא מודל לחיקוי עבור כולנו, כזו שנמצאת בליבנו - לתמיד. במהלך השבוע נעלה טורים מאת מיטב הכותבים שלנו, וכן כתבות עם האנשים הקרובים לאריק. אוהבים, ובעיקר מתגעגעים.
_______________________________________________________

השבוע קיבלתי בדואר את האלבום החדש של לאה קטמין. הבנות שלי (7ו-5) מתות על הדיסק הקודם, אז בכלל לא הייתה דילמה אם לקנות אותו או לא. אז נכון, בטח יהיה קצת קשה להסביר להן את הפזמון של קוקאין ואלכוהול, אבל היי – זו אומנות והכל לגיטימי. קשה לומר שהופתעתי כשהייתה שם התייחסות לאריק. הרי אריק זה הפועל והפועל זה אריק.

החולצה שחצי משער 7 (ואני) באים איתה למשחקים היא החולצה שמכרו בעונה שעברה ב-50 שקלים לפני המשחק עם ההופעה אחרי שאריק נפטר. באמצע החולצה כתוב פשוט אריק איינשטיין במסגרת שחורה עם השנים 1939-2013 בשורה מתחת. בדרך כלל היית מצפה מאנשים שלא ללכת עם חולצות "זיכרון" כשהזיכרון הוא טראגי, כי זה הרי מבאס והכל – אבל עבורנו ללכת עם חולצה כזאת זה דבר טבעי והגיוני מאין כמותו, כי הרי אריק זה הפועל והפועל זה אריק.

אריק והפועל והפועל ואריק. שני גופים שמשיקים זה לזה שוב ושוב בהתלטפות שלא נגמרת, כמו זוג מאוהב שמנסה להיפרד לרגע מהמגע הבלתי פוסק רק כדי ליהנות שוב מהמפגש המחודש שיגיע בעוד שנייה

כשאני שומע את הצלילים הראשונים של הגיטרה בלי לשמוע את המבטא הפולני שאריק עושה בתחילת השיר, אני מחכה עד התו החמישי כדי לדעת אם זה מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר שכולם כל כך אוהבים, או אם זה אדומה שלי – שיר האליפות המעולה ביותר שנכתב בישראל אי פעם לקבוצה כלשהי, אם לא בעולם כולם. זה לגמרי סביר שהזהות בצלילי הפתיחה מוחלטת, כי הרי אריק זה הפועל והפועל זה אריק.

וכך זה נמשך ונמשך ונמשך. אריק והפועל והפועל ואריק. שני גופים שמשיקים זה לזה שוב ושוב בהתלטפות שלא נגמרת, כמו זוג מאוהב שמנסה להיפרד לרגע מהמגע הבלתי פוסק רק כדי ליהנות שוב מהמפגש המחודש שיגיע בעוד שנייה. הוא תמיד היה שם בשבילה, והיא תמיד הייתה שם בשבילו. אני לא חושב שיש עוד קבוצה שקיבלה כל כך הרבה אזכורים מוזיקליים בשפה העברית. אני לא חושב שיש עוד זמר שאוהדים של קבוצה שלמה סוגדים לו. טוב נו, הרי אריק זה הפועל והפועל זה אריק.



כשהודיעו שאריק נפטר התחלתי לבכות. אני לא יודע למה בדיוק, כי הרי מעולם לא נפגשתי איתו (הראו לי אותו פעם אחת בתל אביב כשהייתי ילד, ובחיי שאני לא זוכר את זה – הכל מסיפורים) ומעולם לא שוחחנו והוא לא היה ראש הממשלה ולא הרגשתי שנגמרה לי המדינה ולא התכוונתי ללכת להדליק נרות זיכרון בכיכר רבין. ניסיתי לפענח לעצמי למה הדמעות יורדות ואז הבנתי: אריק איינשטיין הוא הפסקול של החיים שלי.

אני זוכר את תחילת האייטיז, כילד קטן, כשאבא מסביר לי שאריק איינשטיין לא מופיע יותר בגלל תאונה קשה, ואני זוכר את הרדיו משמיע את סע לאט שהייתי בטוח שזה שיר על זהירות בדרכים ולא הבנתי למה הפועל מופיעה שם, ואת סאן פרנסיסקו על המים (ולא היה לי מושג מי זה דוקטור ג'יי שקורע רשתות כי מי בכלל שידר NBA באותם ימים בארץ) ואת שביר ואת תוצרת הארץ ואת כל השירים שהיו שמים בבית בתקליטים ואת מה עושות האיילות בתוכניות הבוקר בשבת ברשת א'. ואחר כך, כשאתה כבר בוחר לעצמך את המוזיקה בקסטות את שבלול ואת מציצים בוידאו (הראו שם דברים גסים!) ואת עוד יהיה שחזרו להשמיע כשתהליך השלום התחיל בתחילת הניינטיז ואת אני ואתה נשנה את העולם, ואז – את אדומה שלי מהדאבל ההוא, כשהייתי סטודנט, ואת אמרו לו שהחולצה האדומה היא לא מציאה. כי אריק זה הפועל והפועל זה אריק.

3(62)

ביום אחרי שאריק נפטר ירד גשם. אני זוכר שנהגתי לעבודה ולא ראיתי את הכביש אבל זה לא היה בגלל הגשם – זה היה כי העיניים היו מוצפות בדמעות שירדו עם כל שיר שהשאפל בחר מבין עשרות השירים של אריק שיש על הטלפון. ואני זוכר שחשבתי לעצמי שזה לגמרי לא פייר שהמשחק שלנו באותה השבת הוא משחק חוץ כי מגיע לאריק שכל בלומפילד יהיה צבוע באדום וימחא לו כפיים כי כמה טוב שבאת הביתה, ולא איזו דקת דומיה מעפנה באיזה אצטדיון בקריית שמונה או משהו. שבוע אחרי זה, וזה לא מובן מאליו בקבוצה שלא יודעת להיפרד כמו שצריך בדרך כלל, עשו את המופע המרגש ההוא עם דורי בן זאב ששר את אדומה שלי – וכך צריך היה לעשות, כי אריק זה הפועל והפועל זה אריק.

השבוע לקחתי את הבנות לבית הספר ולגן. בנסיעה, הן התחילו לשיר את אני ואתה נשנה את העולם שהן למדו במסיבת הסיום של שנה שעברה. אפילו במערכת החינוך בירושלים בה הן לומדות כיבדו את אריק והפכו אותו לנושא חובה בשנה שעברה. אתה יושב בכיסא הנהג, ומאחוריך יושבות שתי ילדות שיש לך חלק משמעותי בקיומן בעולם, והן שרות שיר של הזמר שאתה הכי אוהב, ואתה חושב לעצמך שכנראה ככה נראה האושר. ואז הקטנה, בת ה-5, אומרת "אבא, אריק איינשטיין היה אוהד הפועל והוא מת. מי יחליף אותו בתור הזמר האהוב על האוהדים?". אבל אין מחליף, ילדה שלי, אתה עונה לה – הוא מת וזהו. אתה מסביר לה שהיה גם את עלי מוהר וגם אותו אי אפשר היה להחליף, ושככה זה בחיים, וזה עצוב אבל זה לא ישתנה. "אז הוא תמיד יהיה הזמר האהוב עליך, כמו הפועל?" היא שואלת. כן, אתה עונה לה. הוא תמיד יהיה האהוב עליך כי אריק זה הפועל, והפועל זה אריק.